האישה מפנה את מבטה לאחור, אך הפעם אין תחושת דחיפות, אלא שהייה.
האור הרך העוטף אותה מדגיש את תנועת השיער ואת המעברים העדינים בין שכבות הפנים, ויוצר תחושה של זמן המצטבר על פני הגוף.
המבט אינו תגובתי, אלא מתעכב — כאילו הוא שוהה בין מה שהיה לבין מה שנשאר.
זהו רגע שבו ההתבוננות אינה נובעת מצורך, אלא מנוכחות.















