החמסה היא יותר מאייקון גרפי, היא שפה. היא מדברת אלינו בלחישה, חוצה דורות, דרך ידיהן של סבתותינו, דרך קירות, תכשיטים, קמעות. וכשאנו בוחרים להתמסר אליה - דרך עיצוב, דרך אמנות, דרך חומר - איננו רק יוצרים, אלא גם מקשיבים.
היד הפתוחה מבקשת לעצור נזק — “עין הרע, הישארי רחוקה” זהו סמל לאינטואיציה, לאמהות, לאמונה שקטה שהעולם יכול להיות טוב יותר - אם רק נבקש בנועם.
הקשר הרגשי שלנו אליה נולד לא רק מן המסורת, אלא ממקום עמוק בתוכנו המשתוקק לחוש מוגנים. אפילו מי שאינם מאמינים במזל יכולים לחוש בנוכחות החמסה. זה משהו שאנו נושאים איתנו - לא כקישוט, אלא כקמע. כמסר. כזיכרון.
